סיפורים מהשטח

כאן זה המקום בו אני חולקת איתכם סיפורים ועדויות מהשטח ומשתפת אתכם ברגעי קסם, הארה, מסקנות ותובנות וגם בקשיים.. יש גם כאלה, ברור לא?
מה קרה? נשברה הקערה..
אחד מהדברים שנמצאים בתיק הכבד שאני סוחבת איתי לשיעורים הוא אוסף הקערות הטיבטיות שלי.
האמת, הן הסיבה העיקרית לכובד... שאר האביזרים ממש לא כבדי משקל..
ויש סיבה טובה מאוד לכך שאני עושה את זה..  האמת יותר מאחת.
אבל לפני הכל, שירים את היד מי שאין לו מושג מה זה "קערה טיבטית"?
טוב, הסבר קצר - מי שלא צריך, לעבור לאחרי הסוגריים..
{קערות טיבטיות הן כלי נגינה שמקורו בטיבט, האיכותיות שבקערות מיוצרות
בעבודת יד, מורכבות מתערובת של מספר מתכות - 5-8 ומשמיעות צליל מדהים ביופיו בעת ניגון.
הקערה משמשת למדיטציה, שינוי תדרים, איזון, טיפול והירגעות}
ילדים מטבעם רגישים באופן מיוחד לצליליהן ואפילו גילאי 2-3 נשכבים בהנאה על השטיח ומחכים בסבלנות
שאתחיל לנגן.  לפעמים לאחר ניגון של מספר דקות משתרר בחדר שקט ורוגע שלא ניתן להסביר, הילדים
עם עיניים מזוגגות, לעיתים עוצמים עיניים ונרגעים..
יש ילדים שמספרים שעזרה להם להעביר את כאב הבטן או הראש, וכאלה שהצלילים גורמים להם לצחוק ולשחרר
מועקות.. קערות קסם אמיתיות.
לפעמים אני מנגנת עליהן, לעיתים הילדים ולפעמים הקערות מונחות על גב/בטן הילדים בזמן הרפיה
ואני מנגנת על הקערה כך שהצליל חודר פנימה לתוך הגוף ואפשר ממש לחוש בויברציות הנעימות והמרגיעות.
אז מה עם הכותרת???
מעשה שקרה לאחרונה - תכננתי פעילות מקסימה של הורים וילדים כבונוס ללקוח נאמן.
היו מספר שיעורים ברצף וכולם היו נהדרים, הורים מקסימים וילדים חייכנים וכולם מאוד נהנו.
זו הייתה הזדמנות עבור ההורים להכיר סוף סוף "מי זו סיבל??" כי הרי הילדים חוזרים כל שבוע עם
רשמים, מספרים ומשתפים  - סיפור חדש, איזה תרגיל שלמדו וההורים כבר סקרנים.. הגיע הזמן שנכיר..
היו 3 שיעורים רצופים. הפעילות בשיעור השני לקראת סיום, אני מוציאה את הקערות (החלק האהוב עלי ועל הילדים)
ומתחילה להניח על הילדים ולנגן בעזרת ההורים.
פתאום!! בום טראח!! אחת האמהות נכנסה עם פעוט קטן שאינו שייך לקבוצתנו ולקצר את הסיפור - הקטנצ'יק
שבר את אחת הקערות - את האהובה עלי ביותר..
האמא בתגובה החלה לצעוק עלי שאני לא בסדר... שום מילת סליחה, רק התקפה...
לא היה קל - להיפרד מקערה אהובה, לספוג מתקפת האשמות, לא להאשים בחזרה,
לא לדרוש מהאמא לקחת אחריות ואולי לבקש פיצוי (מה שכולם אמרו שהייתי צריכה לעשות)
ובעיקר לנסות שלא יהרוס לי את החוויה - כי עד אותה נקודה היה ממש ממש כיף!
חזרתי הביתה ודבר ראשון התחלתי לברר על קערות חדשות...
איכשהו יצא ששיר סופר - שהכיר לי את הפלא הזה שנקרא הקערות הטיבטיות לפני שנים בסדנא, מעביר סדנא
למחרת היום ממש ליד הבית שלי! קבעתי איתו, הגעתי ורכשתי לי 2 חדשות!
אני מאוהבת בצליליהן וכמובן ממשיכה להביא אותן לשיעורי - כי בעיני השיעור פשוט לא אותו דבר בלעדיהן..
אז למעשה אני מודה לדרדס הקטן ולאימו כי בזכותם זכיתי להעשיר את האוסף שלי ב-2 חברות מופלאות חדשות..
מעז יצא מתוקקקק :)

הסיפור של עמית
בימי שישי בבוקר אני זוכה ללמד בשנים האחרונות בבית ספר מיוחד במינו.
הילדים בוחרים בימי שישי את החוגים והפעילויות  בהם יקחו חלק,
נרשמים לפי עניין ובחירה אישית לחוגים ובהפסקות תמיד יש חגיגות..
פעם זה ריקוד של הבנות שלומדות ריקוד, או מופע ברייקדנס, קפוארה,
שיר מדליק של ה"להקה" ועוד.. יש גם דוכנים והפתעות ותחושה כללית של
פסטיבל..  אולי זו אחת הסיבות שאני כל כך נהנית ללמד שם..
לפני כמה שנים אחת מתלמידותי, עמית, תלמידה בכיתה א', שהייתה אחת השקדניות בשיעור
שיתפה אותנו בתרגיל שעוזר לה.  התרגיל היה פרי פיתוחה שלה והזכיר מאוד את תרגילי
המודרות (תרגילי אצבעות)  התרגיל הזה הפך לחלק מתכנית הלימוד שלי ומאז אני קוראת לו
"תרגיל הריכוז של עמית" ותמיד מספרת לילדים שאני מלמדת את מקורו.. זה כיף גדול כשהילדים מפנימים,
לוקחים את הכלים והתרגילים לתוך חייהם ומשמשים מעין "שגרירים".. ואז הם גם חוזרים עם חוויות,
ממציאים תרגילים ורעיונות משלהם, מלמדים את האחים, ההורים, החברים וכל מי שבסביבה..
לזה אני קוראת "ויראליות חיובית"...


למה חשבתי שמיכל שונאת אותי?
אחת לשבוע הייתי מתיצבת בצהרון של בי"ס בגדרה ולימדתי קבוצה של כ-20 ילדים בכיתות א-ד.
בכל שבוע הכנתי תוכנית, שילבתי סיפורים, קלפי תרגול, תמונות ועוד מבחר של עזרים כדי שהפעילות
תהיה מעניינת וחוויתית.  אחת מהתלמידות (האמת, שאני לא זוכרת את זמה כי זה קרה לפני די הרבה זמן..
אז פשוט החלטתי לקרוא לה מיכל) הייתה מקבלת את פני תמיד בפרצוף חמוץ :(
זועפת ומקטרת שהגעתי והיא "צריכה" להכנס לשיעור שלי,
במהלך השיעור הייתה דואגת לתת הערות עוקצניות ולהביע את חוסר העניין שלה בכל דרך אפשרית..
הסברתי לה כמה פעמים שזה מאוד מפריע למהלך השיעור, שהיא מפריעה לחברים שלה, שדווקא כן נהנים,
שהיא לא חייבת לתרגל ואפילו לא חייבת להשתתף אם היא כל כך סובלת, אבל היא המשיכה להגיע, לזעוף ולהפריע..
השנה נמשכה עד לסופה בחודשי הקיץ ובשיעור האחרון עשינו מעין חגיגת סיום עם שיעור מיוחד, הפתעות,
חילקתי לילדים כרטיסיות עם אחד הסיפורים שלי (כולל תרגילי יוגה והסברים) שתישאר להם מזכרת ממני, רקדנו, התחבקנו ומאוד נהנינו!
מכיוון שגלשנו מעבר לזמן המוקצב לנו בד"כ גם זכיתי להכיר לראשונה את ההורים החלו להגיע
ולאסוף את ילדיהם הביתה.
כשאני בדרכי לאוטו, מחבקת את העציץ שקיבלתי מהילדים מתנה, מחצלות מגולגלות מתחת לבית שחי ימין,
טייפ ביד שמאל (אלו היו זמנים אחרים.. ללא MP ורמקולים ניידים :) תיק כבד עמוס באביזרים על הגב,
שק כדורים ו.. ועוד שניה מפילה את הכל מהיד.. קראה לי אחת האמהות וביקשה שאעצור.
- הי, את סיבל? אני אמא של מיכל. (ואני חושבת -אופס... בטוחה שהולכת "לקבל על הראש"
שהבת שלה סבלה מאוד כל השנה, שאני #!^^^&* של מורה... וכו'...)
- רציתי להודות לך.. (מה???!!!)
- מיכל מאוד נהנתה מהשיעורים שלך וסיפרה לי כל פעם כשחזרה על מה שלמדתם -
נשמע ממש מעניין..
(אולי הייתה עוד מיכל? אולי לא שמעתי טוב?????)
ומיכל עומדת מבוישת על ידה, פני מלאך, חיוך קטן בזוית הפה (לא ידעתי שהיא יודעת לחייך..)
וכשאמא שלה סיימה את ההילולים, מיכל ניגשה אלי, חיבקה אותי חיבוק ארוך וחם
ושאלה אותי אם תוכל לקבל את מס. הטלפון שלי כדי להתקשר אלי פעם, אם תרצה..
כשהסתכלתי לה בעיניים לא ראיתי שום עננת זעף, היא הייתה כנה ודיברה מכל הלב..
כמובן שנתתי לה את המספר בשמחה (היא מעולם לא התקשרה) ושאלתי אותה:
- מיכל, חשבתי שאת ממש לא נהנית בשיעורים שלי.. טעיתי?
ואז אמא שלה התחילה לצחוק ואמרה - ככה זה עם מיכל, כשהיא אוהבת מישהו,
היא עושה לו את ה"מוות"..
כמובן שאני (רגשנית שכמוני) קרטעתי לי לאוטו עם לחלוחית בעיניים וממש התרגשתי מכל העניין..
מה למדתי מהסיפור הזה?
האמת שלמדתי המון!
זה היה שיעור מאלף לחיים ולא סתם אני סוחבת אותו איתי כבר כמה שנים ונזכרת בו פעם ב..
למדתי ש..
# לפעמים מה שאני חושבת שחושבים עלי לא ממש נכון..
# האמת הרבה יותר סלחנית ופחות שיפוטית מהמבקר הפנימי.
# ילדים, בדיוק כמו מבוגרים, יכולים לשדר משהו אחד ולהתכוון לאחר..
# לא לקחת את עצמי כל כך ברצינות..
# ההתנגדות מצביעה לפעמים דווקא על צורך ורצון ולאו דווקא על חוסר רצון
ואני מניחה שיש עוד, אבל לא אלאה אתכם...